הטירה הרומנטית לֶדניצֶה עומדת באזור טבע רחב ידיים על גדות הנהר דִייֶי. במקור עמד במקום מבצר גותי שמתועד כבר משנת 1222, שאותו העניק פּשֶמִיסל למשפחת ליכטנשטיין, שהתגוררו כאן ,למעט הפסקה קצרה, עד סוף מלחמת העולם השנייה. במאה ה-16 משפחת ליכטנשטיין שיפצו את המבצר והפכו אותו לטירת רנסנס. בסוף המאה ה-17 שיפצו בשנית בעזרת האדריכל הוינאי פישר מאֶרלָך בסגנון בארוק. את מראה הנוכחי קיבלה הטירה בשיפוץ ניאו-גותי טודורי בין השנים 1846-1858, על פי פרויקט של יִיזִ'י וִינגֵלמִילֶר. קירות הבארוק נשארו ברובם, אך החזיתות קיבלו מראה חדש, המבנה הורחב והוספו אלמנטים חדשים כגון: גזוזטרות, גבליות, אורוות, צריחים ועוד. מראה רומנטי ניאו-גותי קיבל גם פנים המבנה, המעוטר בגילופי עץ מעולים. המיוחדים שבגילופי עץ הינם: מדרגות לולייניות בספריה, תקרת לוחות מעץ טילייה באולם הכחול, תגליף של עץ החיים משנהב ותנורי אח משיש. למעט מיצג הטירה ניתן לבקר גם במוזיאון החקלאות ושם ניתן לראות, בין השאר, ראש ממותה ייחודי.
טירת וַלטִיצֶה עומדת במקום בו עמדה מצודה מסוף המאה ה-12 שהייתה שייכת לבישוף מפסוב. בשנת 1395 רכשה משפחת ליכטנשטיין גם את האזור הזה. הם שיפצו את המצודה מספר פעמים ובמאה ה-16 הפכוה לטירה מנייריסטית. במלחמת שלושים השנה ניזוקה הטירה קשות על ידי הצבא השוודי והמבנים שופצו בצורה יסודית וקיבלו את מראם הנוכחי של מעון בארוקי. השיפוצים נמשכו עד שנת 1730 והשתתפו בהם אומנים מצטיינים של התקופה כגון פִישֶר מאֶרלַך, אֵרֶן, מַרטִין אלי ועוד.
משפחת ליכטנשטיין יצרה במשך מאות שנים מאזור שתי הטירות - קומפלקס נוף אחיד, כדוגמא לכך הם נטעו שדרת עצים המחברת בין שתי הטירות. קומפלקס הטירה כולל מבנים נוספים כגון בית ספר לרכיבה מתקופת הבארוק המוקדם, מינרט בסגנון מאורי מאת האדריכל הדוכסי יוסף הַרטמוט וחממה על פי מודל של גן חורף לונדוני. את מראהו הסופי קיבל הקומפלקס לדניצה-ולטיצה במאה ה-19 בתקופת הרומנטיזם. בפארק האנגלי נבנו מספר מבנים רומנטיים כגון מקדש לאפולו, מקדש של שלושת הגרציות בסגנון אמפיר ועל הגבול לשעבר בין מורביה לאוסטריה נבנתה טירה נוספת. בשנת 1996, כלל הקומפלקס נכלל ברשימת המורשת התרבותית העולמית והטבעית של אונסק"ו.
